איך להיות עלמה במצוקה, ולשרוד את זה

לא מצליחה להבין למה לגברים יש את הדחף הבלתי נשלט הזה להציל "עלמה במצוקה" כשאין אחת כזו בסביבה, ואיך אפשר ללמוד להיות אחת כזאת, כשצריך

השבוע התוודעתי אל סיטואציה זרה לי – סיטואצית ה"הנערה במצוקה". למה זרה? כיוון שלשמחתי הצלחתי להימנע ממנה יפה כל ארבעים שנות קיומי.
לפני כמה זמן, עשיתי תאונה עם הרכב. תאונה מהסוג שהעביר אותו לעולם שכולו טוב של רכבים והותיר אותי משוללת גלגלים ליומיים, עד שענייני הטופסיאדה הושלמו. תאונה כזו כמו שב-23 שנות הרישיון שלי לא עשיתי מעולם (טוב נו, לא כולל הפעם ההיא שריסקתי את האוטו בכיתה י"ב). משהו מכובד להשוויץ בו, לכל הדעות.
שנייה אחרי ה"בום" ועוד לפני שהספקתי לאמוד את הנזק עצר לידי כבאי מסוקס שעבר במקרה בצומת:

"את בסדר? צריכה עזרה? התינוקת בסדר?"

"אמממ…כן-כן. תודה רבה. אנחנו בסדר גמור" גמגמתי לעברו מתוך רפלקס מותנה

לא תיארתי לעצמי שעניין "האביר על הסוס" יהפוך למוטיב חוזר ביומיים שלאחר מכן.

למחרת הוזמנתי למוסך כלאחר כבוד על מנת לרוקן את הרכב ז"ל מכל מיטלטלי. בהלוך נאלצתי לקחת מונית. הנהג האובר-חברותי, מיד שאל אותי לפשר היעד שלי. אחרי שהסברתי לו, שלף כרטיס ביקור (כשהוא מוודא את הסטטוס שלי) והציע לי "לשבת איתו לקפה מתישהו" תוך כדי קריצה רבת משמעות.
במוסך עצמו, בעודי עומדת אבלה וחפוית ראש, עורמת את חפציי לתוך קופסה, פנה אלי אחד מהחבר'ה במקום:

"צריכה עזרה בפירוק של נגן הדיסקים?"
"מה?" מילמלתי "אה, כן. החשמלאי שלכם כבר נתן לי הצעת מחיר מקודם" המשכתי בביטחון מעושה כאילו אשכרה יש לי מושג על מה אני מדברת

"הצעת מחיר?!!! פחחחחחחחחחח! על מה בדיוק?! חכי שנייה"

לפני שהספקתי להגיב הוא נכנס לרכב בצעד שוביניסטי טיפוסי. שתי דקות מאוחר יותר היו הרמקולים והנגן מפורקים.

"הנה", העביר לי אותם בזה אחר זה "לבריאות שיהיה לך", המשיך כשאני מביטה בו המומה "אם תצטרכי עוד משהו רק תגידי לי", חייך וחזר לסדנה שלו

ובעוד זה מדבר – זה בא.

מכונית נעצרת לידי: "אני רואה שעשית טיפול  10,000 לאוטו" צועק לעברי הבחור מתוך הרכב

אני מסתכלת עליו בעצבים

"לא, לא. אל תתרגזי, רציתי להציע לך את שירותי. אני בעל סוכנות להשכרת רכב. אעשה לך מחיר מצוין" הוא ממשיך בחיוך אני ניגשת אליו בדממה ומביטה בעיניו הירוקות מבעד לחלון המכונית.

"תגיד…" אני משתהה "למה ללכת סחור-סחור? אם רצית להתחיל איתי, פשוט תגיד"

"תפסת אותי על חם. מודה. הנה קחי" הוא שולף לעברי את כרטיס ביקור (השני במספר לאותו יום) "אני אשמח אם תתקשרי אלי. ואני באמת יכול לעזור לך בעניין הרכב. אגב, אחלה קעקוע יש לך" הוא קורץ בשובבות ונוסע

מעולם לא אהבתי להיעזר באנשים אחרים

מילדות אני רגילה להתמודד עם דברים לבד – אני, עצמי ואנוכי.
תמיד דגלתי בשיטת ה"אם אתה רוצה שמשהו יעשה על הצד הטוב ביותר, כדאי שתעשה אותו בעצמך" (מי אמר פה בעיית שליטה?).
כן, גם בגלל גאווה מטומטמת. אבל יותר מהכול בגלל הפחד להזדקק ולהיות תלויה במישהו. "נידיות" היא תכונה מאד לא מוערכת בעיני ואני נמנעת עד כמה שאפשר מלהשליך את יהבי על אחרים. באופן לא מפתיע, זה גם בא לידי ביטוי ביחסיי עם בני המין השני.
עד עכשיו לא שאלתי את עצמי למה אני כזו. פשוט התמודדתי. אולי כי ככה החיים לימדו אותי. אולי הסקתי מגיל צעיר שלבקש עזרה מעיד על חולשה, וחולשה זו לא תכונה מוערכת במיוחד על ידי הסביבה.
אולי כי זה אילץ אותי להודות ביני לביני שלפעמים קשה לי, ואולי פשוט כי נדמה לי שאם מישהו עוזר לי זה הופך אותי אוטומטית לאשה שווה פחות, הישגית פחות, מצליחה פחות והגרוע מכל – מחויבת וכבולה. אסירת תודה לנצח נצחים על ה"מעשה הטוב" שנעשה עבורי.
בחיים אין הרי מתנות חינם והכל מונע מאינטרסים גלויים או חבויים.
אז מזמן עשיתי "פוס משחק" – ככה לא בא לי לשחק.

מתי את הופכת לתלותית?

כשהגיע הרגע המכונן הזה, בו לחלוטין לא הייתה לי ברירה ונאלצתי להיעזר באנשים חיצוניים (שמרביתם גברים), גיליתי לחרדתי שאני די משועשעת מהעניין. זה היה חדש ומרענן לכמה רגעים להתחפש לרפונזל; לשלשל את שיערי במורד מגדל השן ולחכות שהאביר התורן יבוא להציל אותי מהדרקון הרע.
לשנייה היה נדמה לי שגם הצד השני נהנה מהמשחק, מתחושת האבירות הפטרונית, ממשחקי התפקידים המיושנים הללו בסגנון "מי טרזן, יו ג'יין". אבל ההלקאה העצמית לא איחרה לבוא.
מה זה אומר עליי?
האם זה הופך אותי לאשה תלותית,לא עצמאית, נתמכת ורכרוכית?
האם הפאסון שעמלתי לשמר במשך כל שנות בגרותי יורד לטימיון במחי רכב מושבת אחד?
מאידך, לא יכולתי שלא לתהות (עד כמה שלא נוח לי לנעול את ה"נעליים" הללו) שאולי לעתים אין ברירה אלא לשחק את המשחק בשביל הצד השני. כדי שירגיש שווה ורצוי ונחוץ.
אבל איפה לעזאזל עובר הקו הדק שבין "אולי תתפלא, אבל גם אני יודעת להחליף גלגל באוטו", לבין "אבל אתה יודע מה, אני אפרגן לך את זה, אשב לי בצד כמו ליידי ואפלבל בעיניי באסירות תודה נרגשת?".
ובכלל, מה יש בהזדקקות הנשית הזו שמושכת גברים כמו דבורים לצוף?
אולי פשוט גם הם מבולבלים מהקדמה והפוסט-פמיניזם?
אולי נוח להם יותר במגרש הביתי שלהם כשמדובר בתבניות הברורות והעתיקות של התפקידים המגדריים?
ואיך לעזאזל לומדים לקבל עזרה מבלי לחוש את נטל אסירות התודה האיומה?
איך בחורה צינית, סרקסטית ולמודת ניסיון (שיודעת שכשגבר מציע עזרה זה "לא כולל מע"מ") מנטרלת את זה ולומדת לקבל עזרה?

אני מודה שקשה לי להלך בין הטיפות ואני בהחלט משתעשעת מדי פעם ברעיון של לשבת על הגדר ולתת לגבר התורן לטפל בעניינים ה"גבריים" יותר. אבל כשצריך, אני לגמרי יודעת להחליף שמן/מים באוטו, לרוקן סתימה במכונת הכביסה, לקדוח בקירות (ובעוד כמה מקומות) ולתפעל מברגה חשמלית.
אני בטוחה שיש בחורים שנדלקים מבחורה שמחזיקה "כלי" ביד.
ג'יין אוסטין, מאחורייך!

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE
(פורסם במקור ב-24.5.2011)

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email