גבר נשוי? לא בשבילי

נכון, היו לי קטעים עם גברים נשואים, לא ממש משהו שאני מתגאה בו – ובכל זאת…

אני לא מאמינה!

אני מפסיקה את האימון ומתיישבת על הספסל, מסרבת להאמין שהבן אלף עשה עלי כזה תרגיל מסריח.

"נו באמת. מה את משחקת לי אותה עכשיו", איציק ממשיך, "את הרי יודעת שע' נשוי"

"חתיכת אידיוט. לו הייתי יודעת שהוא נשוי הייתי יורקת לכיוון שלו?!" אני ממשיכה בעצבים

"אויש, נו…אבל כבר אמרת לי שהיה לך קטע עם נשוי. אז מה את משחקת לי אותה עכשיו. חוץ מזה אל תירי בשליח. אמרת שאת מחפשת טינה-ניי-ניי, קיבלת! זבש"ך שלא שאלת אותו. אני רק קישרתי ביניכם"

"סליחה???", אני פותחת עליו זוג עיניים

"אתה מסתלבט עליי עכשיו, נכון? תגיד לי שכן. כדאי ורצוי עבורך שזה יהיה כן!".

"לא. מה לא ידעת?", שואל אותי איציק בפרצוף של שה תמים (שחור, אבל שה…)

"ברור שלא ידעתי. חתיכת שמוק. איזה בן זונה יצאת עכשיו. איך העזת?!!!"

"כן, אחלה חבר אתה. יא זבל'ה. גם סרסרת אותי וגם הסתלבטת על חשבוני. מזל שלא היה כלום. באמת הייתי רצה להקיא עכשיו".

על חשבון מי הבדיחה?

יש לי תחושת בחילה קשה כרגע, ואני מרגישה שהבדיחה היא על חשבוני. יאק!

ע' הוא קולגה של יקי (המאמן שלי), ואני מכירה אותו במעורפל מימים עברו בחדר הכושר הקודם. עובדה לא מפתיעה היא שבסופו של דבר משהו עצר מבעדי מללכת איתו על ה"פול מונטי".
כשהעניינים התחממו באותו ערב שנפגשנו, מכרתי לו קשקוש על זה שאני במחזור וסגרתי עניין (מדהים איך הטיעון הזה תמיד עובד על גברים. קונדום, מאידך, זו ממש מילה גסה: "מחלות מין מסכנות חיים? בכיף, למה לא. אבל מחזור?! את השתגעת? פיכסה!", נו טוב. כנראה שנצטרך ללבן גם את הלוגיקה המעניינת הזו כאן מתישהו).

"אתה ואני לא סיימנו", אני מודיעה לאיציק בכעס, "אני עוד אסגור אתך חשבון בעניין. ולגביו – לא סתם אמרתי לך אחרי זה שיש בו משהו צלופחי וחלקלק. מסתבר שצדקתי. חרייאת נאלח!"

"אני מבקש מכל הגברים בקהל שמעולם לא בגדו בבנות הזוג שלהם למחוא כפיים עכשיו…כן, ככה…יופי!….כולכם בני זונות פתאטיים ושקרנים!!!" (אדי מרפי, "בגסות")

ראשית, גילוי נאות- לא, אני לא יפת נפש. כן, היו לי קטעים עם גברים נשואים, לא משהו שאני מתגאה בו. אני מודה.
משרת הפילגשות המבזה מעולם לא הייתה חלק מרשימת השאיפות שלי לחיים. אני לא טיפוס שיסתפק בשיירים ואני מסרבת בתוקף שיכתיבו לי מה לעשות/לא לעשות במיטה כדי שהאישה לא תגלה/מתי להתקשר או לא להתקשר/האם מותר או אסור לצאת לבלות בחוץ בכיף רק כי "אסור שיראו", וכן הלאה.
זה, אגב, הקיו של מוכי הכלבת מביניכם להתחיל ולנבוח, מ-ע-כ-ש-י-ו!
"ווף-ווף, איפה המוסר שלך, הורסת משפחות!", תנבחו בהתחסדות יפת נפש ותרגישו מוי-נעלים והו-כה צודקים.
אז ככה, אני רוצה להאמין שאף אחת לא פוצחת ברומן עם גבר נשוי, רק כי "בא לה" באותו הרגע. זה מסוג הדברים שנקלעים אליהם לעתים, ובסיטואציות מסוימות בחיים קשה מאד שלא להתפתות להם. בעיני זו טעות איומה ונוראית אבל אני בהחלט יכולה להבין איך נופלים למלכודת הזו.
לא יעזור כלום, לגבר נשוי יש אפיל אחר, אפל ומתעתע לאללה. הוא כבר קיבל גושפנקא לעצם היותו "שווה חיתון" אבל מפאת היותו תפוס, הוא גם זה שיש לו יותר מה להפסיד במשוואה (העלק זוגית הזו), ובשל כך הוא "משקיע" יותר. הוא מחזר, שולח פרחים, מלחשש בטלפון מילות אהבה מתוקות ובכלל עושה רושם של בן-זוג אידיאלי, פרט לעובדה הקטנה והשולית לחלוטין שהוא נשוי.
אפעס, לא לך!!!כך או כך אמות המוסר שלי הן ביני לביני, ואני לא מתיימרת לחנך אף אחד, הגם שדעותי בעניין מוצקות. יש לי אפס הערכה אישית למי שבוגד בבן זוגו כבדרך חיים. מעולם לא בגדתי בבני הזוג שלי, על אחת כמה וכמה לא בבעלי לשעבר (גם לא בתקופות הכי מסריחות שלנו, וגם האל וגם השכנים מהדירה הצמודה אלינו, יודעים שהיו לנו כאלה – והרבה!).
בגידה לא היתה אופציה ישימה מבחינתי, ולא שלא שיחקתי ברעיון מדי פעם. זה פשוט היה קו אדום שברור היה לי שברגע שאחצה, יהפוך לכדור שלג אדיר ממדים שממנו לא תהיה דרך חזרה. אז אכלתי חרא, נשכתי שפתיים, חשקתי שיניים והתאפקתי, ואני לא מצטערת על כך לרגע.
ועד כמה שאני יודעת, זה היה הדדי (אבל כיוון שלא על זה התפרקו הנישואים שלנו, אני לא יכולה להיות בטוחה במאת האחוזים). אבל לטובת הוויכוח – גם אם נניח לרגע שלא כך היה מבחינתו, אזי שיבושם לו, מעומק לבי.
הנישואים שלנו היו כבר ממילא סוס מת, שום בגידה כזו או אחרת לא הייתה משנה את העניין לטוב או לרע.

"גברים מאגו-טריפ, נשים מלה-לה-לנד"

זוכרים את הספר היומרני "נשים מנגה גברים ממאדים"? זה שלאף אחד בעצם לא היו הביצים להודות שהוא כה משמים עד שאין אופציה אחרת אלא לעזוב אותו לאנחות אחרי כמה פרקים?  כשפשטה לה שמועת הגירושים שלי בקרב מכריי וחבריי, גיליתי חלוקה מעניינת ומגדרית לחלוטין בתגובות כלפי הפירוד וסיבותיו, ונזכרתי בו שוב.
התגובות נחלקו פחות או יותר לשני סוגים: נשים היו מכרכמות את פניהן באמפתיה ושואלות בזהירות "את בסדר? מתמודדת? צריכה עזרה?".
גברים, מאידך, היו יורדים תכליתית לשורש העניין בלחשוש לוחמני: "מה קרה, הוא בגד בך המניאק?!".
זה הביא אותי לגיבוש מסקנה משעשעת למדי:
אצל נשים, סיבת הפירוד פחות רלוונטית, והן בראש ובראשונה מתעניינות ברגשות שמאחוריה.
אצל גברים, הפירוד משליך בהכרח על האגו ומתקשר (בד"כ) לבגידה גברית.
האמנם במקרה הזה הנחתום מעיד על עיסתו? האם גברים באמת בוגדים יותר מנשים? האם זה למעשה נובע מכך שנשים, כשרע להן מאד, קמות והולכות וגברים מעדיפים להישאר בזוגיות לא מספקת (אולי גם כי יש להם, אובייקטיבית, יותר מה להפסיד) ולכן הם יחפשו ריגושים בחוץ? ולמה זה, אם מישהו יוכל בטובו להסביר לי, כל כך מעניין מי "גמר עם מי" – האם אנחנו משחקים בתחרות השתנות?
מה אתם חושבים?

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE

 

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email