הדהים אותי לגלות איך בשנייה שהשתחררתי מכבלי הנישואים (לפחות נפשית, התהליך עצמו ארך כמה וכמה חודשים), נפתחה לי שוב צ'אקרת ה'הוצ'י מאמא'.
גם לפני כן ממש לא שיחקתי אותה הבתולה מריה, אבל איכשהו, משנכנסתי למוסד הנישואים והזוגיות אחרי כל כך הרבה שנים של "ציד", שיניתי פאזה. מאוחר יותר הפכתי גם לאימא וכנראה ששידרתי כלפי חוץ איזה חוסר נגישות בסיסית, שהיה חיוני בלקסיקון שלי להמשך קיום זוגיות יציב.
תכלס, גם כשמצב העניינים ביני לבין האקס הידרדר לנקודת האל-חזור והיה ברור לי שזה הולך לקראת פירוד, לא העזתי להרים את הכפפה ולחפש נחמה במקומות אחרים, למרות ההזדמנויות שנקרו בפני. עם כל האומללות שבה הייתי שרויה, ביני לביני, ידעתי שלא אוכל להסתכל על עצמי במראה לו הייתי עושה זאת.
נכון, טלית שכולה תכלת אני לא, אבל אני חושבת שהגינות בסיסית מינימלית של כבוד לבן הזוג הם הכרחיים אפילו במקרים כאלה (ובינינו, הגיע לו למניאק שאקרנן אותו, בחיי שהגיע לו!).
אבל, מהשנייה שהאדון עזב את הבית, זה קרה.

מרגע שהסכר נפרץ, לא הפסיקו לפלרטט איתי

קשה לי מאד לשים את האצבע על איך ולמה, אבל הסכר נפרץ בקול תרועה רמה.
מאותו הרגע לא הפסיקו לפלרטט איתי בכל מקום אפשרי ובכל סיטואציה – הגנן החתיך וה"מסור" שבא לגזום לי את האדניות, המוסכניק שלי כשהגעתי לעשות אצלו טיפול 10,000 ואפילו רופא אקראי בביה"ח, ביום בו ליוויתי חברה טובה לבדיקות. (רק עכשיו, כשאני קוראת את הפסקה הזו – אני קולטת שיש פה חומר לתסריט עב כרס לכמה סרטי XXX מהסוג הסליזי ביותר. הכל אמת, בי נשבעתי!!!).
המדענים יקראו לזה "פרומונים", הרוחניקים יעדיפו לקרוא לזה "אנרגיות צ'י חיוביות" (או כל ניו-אייג'-ממבו-ג'מבו אחר) ואילו אני מצדי, מעדיפה להשאיר את זה בלתי מוגדר בעליל, כי זה לא באמת כזה משנה.
הבוטום ליין הוא אותו אחד-מדי יום. מאז הפרידה, אני מוצאת את עצמי מושא לחיוכים גבריים מפלרטטים שגורמים לי לבדוק בכל פעם במראה, האם לבשתי חולצה דקיקה ובמקרה נורא-נורא "קר לי" פתאום.
לא הייתי חולמת על תוצאות משביעות רצון יותר, לו הייתי מסתובבת עם שלט "פנויה להובלה" מהבהב על החזה. יש ככל הנראה משהו בסאב-טקסט של ההוויה הסינגליסטית, אחרי אי אלו שנות נישואין שמושך את בני המין השני ביג טיים, ומסתבר שאינו נסתר גם מבנות המין שלך.

דיטיילז ומייד, ואת על הפרטים המלוכלכים!

"אחותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתי!" שאגה עלי נ' לילה אחד לאחר שברחתי אליה לנשנש צינגלה של פוסט-דייט-כושל, "מה זה?!"

"מה זה מה?!", עניתי בנון-שלנט מעושה כשאני מהדסת כמו טווס לתוך הסלון שלה (בכל זאת דייט. דפקתי הופעה. לשווא, כאמור)

"מה זה זה?!!!!!" החוותה לעברי בגערה מעושה

"כמה ירדת במשקל בשבוע שלא ראיתי אותך? הרגליים שלך נראות כמו גפרורים! והעור שלך…זוהר. כלבה!!! כל זה רק מסקס? דיטיילז ומיד! במיוחד את המלוכלכים, אל תחסירי שום פרט!" ציוותה עלי תוך כדי שהיא מתיישבת על הספה

גם השכנה מהקומה התחתונה לא יכלה שלא לתפוס אותי ערב אחד במעלית למונולוג נשי קצר:

"תגידי", לחששה כמו תלמידת תיכון שמפחדת להיתפס

"זה מה שקורה כשמתגרשים?", המשיכה בעגמומיות

"אולי גם אני אנסה, כי את אשכרה מלבלבת!"

אפילו הגננת בגן של הקטנה שמה לב לשינוי שחל אצלי:

"מותק", היא פנתה אלי בוקר אחד (אחרי לילה סוער במיוחד) כשכולה חיוכים יודעי דבר,

"מההההההה העניינים?", הוסיפה וקרצה לי קריצה רבת משמעות

"מה ז'תומרת?" שיחקתי אותה שיה תמימה,

"יש לך משהו שאת רוצה לחלוק איתי?", הקשתה "את נראית קורנת משהו…רזית בטירוף…את מחוייכת"

("טוב" אמרתי ביני לביני, "כאשר אבדתי אבדתי". דוגרי, זה לא שקשה היה לראות את השינוי, פשוט עד כדי כך הייתי אומללה)

"משהו אחד לחלוק?", עניתי בהתגרות "יש כמה משהואים. כמה זמן יש לך?"

החברים המאוימים/ הנבוכים שלי

בכלל, מאז הפרידה גיליתי שניתן לחלק בבוטות את מעגל המכרים והחברים שלי לשני סוגים עיקריים:

הראשונים שייכים לנישת המאויימים/נבוכים מהסטטוס החדש שלי, כאילו לא יודעים איך לאכול אותו. הם בד"כ נמצאים בזוגיות נינוחה למדי, ומתייחסים לחיי ההוללות שלהם כאל סוג של אודיסאה מטופשת וילדותית אי שם בעברם המאוד רחוק.
לא משנה כמה שנות רווקות עליזות עברו עליהם, ברגע שמצאו זוגיות ראויה, הם החליקו לתוכה כאל עור שני וביטלו כמעט טוטאלית את כל מה שהיה לפניה. הם יגלגלו עיניים לשמיים בפוריטניות מעושה לשמע הסיפורים שלך וידאגו להסות אותך בנזיפה מטרנלית אם חלילה תאמרי משהו לא "כשר" ליד הילדים. איכשהו, מבחינתם, ברגע שהתגרשת – אוטומטית הפכת לטורפת גברים חסרת מעצורים, שבדרך זו או אחרת, מאיימת על שלום הבית שלהם והשלווה הזוגית שבו.
הסוג השני, אליו מן הסתם משתייכת גם נ' (האשה והאגדה), שייכים לסוג שאמנם חי בזוגיות מאושרת, אבל לנצח ינצור את ימי הרווקות העליזים שלהם בפינה קטנה וחמה במיוחד של הלב. הם יגמעו בשקיקה כל סיפור עסיסי לפרטי פרטים, יהיו משתתפים פעילים בלבטים הקיומיים שלך לגבי הדייט הנוכחי וישמחו תמיד לסרסר אותך ואת הסיפורים שלך לתבלון חיי המין שלהם: כל סיפור שלך, הוא דלק נוטף עסיס עבורם וכולם יוצאים מורווחים.

מה קרה, מאז שהתחתנתם הפסקתם "להזדיין" ואתם רק "עושים אהבה"?

עכשיו, אני אקדים תרופה למכה, ולפני שכולכם תתנפלו עלי כמו עדת כלבים מוכי כלבת-כמה הבהרות בגוף הסרט:
בניגוד לקלישאות הרווחות שמיהרו להצמיד לי, לא יצאתי ממוסד הנישואים כשאני מתוסכלת ומרירה. אדרבא, היו לי שלוש שנים להתבחבש בעניין ולעכלו עד תום, כך שהגעתי למעמד שלמה לגמרי עם עצמי. אני עדיין חושבת שזוגיות יכולה להיות אחלה דבר, כשהיא שיתופית ומפרה בצורה הדדית (ועוד אי אילו דברים בסיסיים שהם אלף-בית בעיני, אבל זה כבר לפוסט אחר). לגבי מוסד הנישואין, נו, פה דעותיי עדיין לא מגובשות דיין – אני מודה.
מה שכן, מאד מעצבן אותי לראות אנשים שבעברם הלא רחוק מאד היו זיינים/מזדיינים לא קטנים ופתאום לאחר הנישואין בחרו ל"שכוח" את העניין ולקבור אותו עמוק במגרת ה"פעם הייתי טיפש/ה והולל/ת, היום אני בוגר/ת ושקול/ה".
הלו, חבר'ה, שכחתם? אני הייתי זו שהיתה לצידכם בתקופה הזו, ובניגוד אליכם אני זוכרת כל פרט ופרט מלוכלך וסליזי. אז בבקשה, אל תתפטרנו עלי-זה לא יאה, לא נאה וממש ממש לא אמין.
מה קרה, מרגע שהתחתנתם הפסקתם להזדיין? היום אתם רק "עושים אהבה"?! לא באים לכם לא טוב פתאום כל סיפורי הזימה מסצינת הדייטים שלי, או שמא אני עצמי, על פריחת הסו-קולד-רנסנס שלי גורמת לכם לסוג של חוסר נעימות? מין מראה שלא כל כך נוח לכם להביט לתוכה. כזו שמשקפת לכם כל מיני דברים ששכחתם, מה שהייתם פעם, או אולי מאוויים כמוסים שלא העזתם לבטא בקול רם?
אז בואו נסכים לעשות עסק בין חברים – אתם לא תשפטו אותי על המקום בו אני נמצאת, עם כל המשתמע מכך (כי תמיד, אבל תמיד -הדשא של השכן מהצד נראה מאד מוריק), ואילו אני – מנגד, מבטיחה שלא לשפוט את הבחירות שלכם, לא לאיים בשום דרך על הזוגיות שלכם ובשום פנים ואופן לא לומר ליד הילדים שום מילה שמכילה את השורש "ז.י.נ".

חצי בחצי.

פייר אינף?

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור ב-ONLIFE