זה לא אני, זה אתה!

החזרה לעולם הדייטים הזכירה לי שהוא יכול להיות בוגדני ומבלבל, ודווקא לינוי בר גפן כמעט שכנעה אותי שלהגיד לדייט את האמת בפנים זו שיטה שעשויה לעבוד

עם חזרתי לשוק קיבלתי כאפת מציאות מרעננת לפנים, שתזכרה אותי עד מהרה על שלל הטיפוסים שהספקתי לשכוח ממרומי שנות נישואי (נקרא לזה הדחקה).
מבין כל ההזויים הללו, סוג אחד מתעלה על עצמו ומצליח להפתיע אותי, גם היום, בכל פעם מחדש. נקרא להם הטיפוסים ה"בי-פולאריים" (אין לי ספק, אגב, שניתן למצוא גם נשים רבות ביניהם. רק שהזן הנשי, מעצם היותו דברן יותר, נוהגות להסביר את עצמן תוך כדי. גברים לא, מה שהופך את כל ההתנהלות איתם למוזרה עוד יותר).
כזה היה גם אריק, ה"גנן המסור", אותו הזכרתי לא מזמן. מושבניק חתיך, גבוה, שחום ומסוקס (אוהבת כאלה, כבר אמרתי, לא?), שבא לעבוד אצל השכנים ואחרי זה דאג לסדר גם את האדניות אצלי.
כבר מהמפגש הראשון עפו בינינו ניצוצות, אבל אני הייתי עדיין בבתולי פרידתי ולא ידעתי איך למנף את העניין למשהו קונקרטי ומשמח לבב, נפש וגוף. אריק לעומת זאת, לא בזבז זמן, השיג את הטלפון שלי וכבר באותו הערב קיבלתי סמס שהוא "ישמח לעזור לי בכל נושא שאצטרך…". העדפתי בתגובה קצת לפסוח על שני הסעיפים (ואפשר לקרוא לזה בדיעבד אינטואיציה נשית), ועניתי לו ב"תודה" לאקונית ונימוסית.
עבר כשבוע. שוב סמס. הפעם קצת יותר מפורש. הבחור הביע את רצונו לפגוש אותי גם מעבר לענייני "גננות". השבתי לו בחיוב ובחיוך (מודה, הוא הדיר שינה מעיני), ומאותה השנייה לא עזבנו כמעט את הטלפון.
בעל תואר ראשון בחינוך לגיל הרך(!) חריף, חד לשון וסקסי עד אימה, הבחור נראה כסוכריה על מקל נחשקת במיוחד. למחרת בערב אמור היה לעלות לצפון לסופ"ש, וחיש קל (כטוב לבו בהתלהבות ההתחלתית), הציע לוותר על העניין כדי לפגוש אותי. אני, מצדי, אמרתי לו שאין צורך לבטל תכניות, אני לא בורחת לשום מקום – חיכינו עד עכשיו, עוד כמה ימים לא ישנו כלום.

אל תבלבל אותי עם עובדות. כבר הגעתי למסקנות פסקניות לבד

"למה את לא מתקשרת לברר?" הייתה שואלת אותי תמיד ב', "השושנה האנגלית", לאחר הרפתקת ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד נוספת שחלקתי אתה.

"מה יש לי להתקשר?" הייתי עונה בהלם מעוצמת התמימות "ומה אגיד לו? היי, זו אני, בייב, רציתי לדעת למה לא בא לך עלי יותר?!" זה פשוט – הבחור לא בעניין/ירד לו ממני/שינה את דעתו/נעלם מעל פני האדמה כי נחטף ע"י חייזרים שמבצעים בו מעשים מגונים ברגעים אלו ממש. זה באמת משנה איך הוא יתרץ את זה? הרי הבוטום ליין הוא אותו בוטום ליין, עובדתית. איך שלא תהפכי את זה הוא לא בעניין. באמת מעניין אותך השתלשלות הארועים שהובילה למסקנה המרנינה?"

"לא יודעת…" הייתה מקשה ב', "אני תמיד חייבת לדעת. רוצה לשמוע את זה במו אוזניי"

"אוקיי. נגיד ששמעת. עכשיו, איך זה בדיוק מקדם אותך פרודוקטיבית בעניין, מעבר ללגרום לך להיעלב"?, הייתי ממשיכה במשנת ה'סיסטרז'.

"אולי עשיתי משהו לא בסדר ולפעם הבאה אדע לשנות?" התעקשה הקטנה

"מה לשנות? את מי שאת? הרי היית את עצמך. אם זה לא היה טוב עבורו, מה יעזור לך שהוא יאמר? בשביל ההלקאה העצמית העתידית שלך על זה שלא עמדת בציפיות שלו?"

אבל לשווא. ב' התעקשה תמיד לומר את המילה האחרונה – להתקשר כדי שיסננו אותה, לסמס כדי לקבל שתיקה רועמת בתגובה ואפילו למייל, רק על מנת לקבל בחזרה תגובה מרושעת וארסית במיוחד, ממנה לקח לאגו המדמם שלה כמה ימים יחד עם עוד אי-אילו שיחות טלפון של "ברוכה הבאה למציאות הכואבת", איתי כדי להתאושש.
אצלי, מאידך, הרצון הבוער הזה לנסות ולהתעמת עם אחד משבעת פלאי היקום הזוגי מעולם לא הכתיב את התנהלותי.
שנייה, טעיתי. העסיק, בהחלט העסיק.
פעם אחת, בשלהי שנות העשרים שלי, אפילו עשיתי מעשה והתקשרתי לבחור רק כדי לקבל תגובה מגומגמת של "וואלק, אני לא באמת יודע לומר לך". הפעם הזו בהחלט הספיקה לי לכל החיים, ובהיותי אדם תכליתי, העדפתי להתעסק בתכל'ס ובהווה. כל הפילוסופיות וההתחרטטויות של ה"כמה, למה ואיך" מעבר לכך, לא עניינו אותי. יותר מזה, הם קיצרו את סבלנותי (הזערורית מלכתחילה).
לכן, עמדתי קצת נבוכה בוקר אחרי בליינד דייט לא מוצלח במיוחד, עם בחור חביב למדי שלחלוטין לא היה כוס התה שלי מבחינת המראה (קיבינימט, בואו נדבר גלויות, הוא לא משך אותי בשיט). עוד לא שתיתי את כוס הקפה הראשונה והבחור סימס לי שהוא רוצה לדעת "למה לא".

נשתלתי במקום לכמה שניות. מה אגיד לו? – "אממ, כי אתה נראה כמו טרול?"

בסוף הצלחתי לסנן משהו בסגנון של "אתה יודע, זה לא משהו שאפשר לשים את האצבע עליו-או שיש קליק, או שאין. איתך-לא היה. צר לי"

אבל הבחור לא וויתר, ובמשך רבע שעה הפציץ אותי בשאלות בנושא. לבסוף, כשהגיעו מים עד נפש ומצאתי את עצמי נעה פיזית באי נוחות לנוכח ההפגזה אמרתי לו שאני בהחלט מכבדת את הרצון שלו לדעת, אבל הסיטואציה מביכה אותי, וקשה לי לשתף פעולה עם התחקיר, ובזאת סיימתי את העניין.

אבל נחזור לאריק…

כך, משלהי יום רביעי ועד למוצ"ש, לא ירדנו מהטלפון – המוני סמסים ביום ועשרות שיחות טלפונים מהנץ החמה ועד לשקיעתה. הבחור לא הפסיק לקדוח לי במוח מהשנייה שעזב את אזור המרכז, ומטבע הדברים, החלו העניינים להתחמם וחיכיתי בקוצר רוח לראות אותו כשיחזור.
במוצ"ש, בדרכו חזרה למרכז התקשר לומר לי במפתיע שזה כבר לא ייצא לפועל כי הוא נתקע בפקקים רציניים ושהוא ידבר איתי למחרת.
האף שלי, שכבר התחיל להריח משהו מוזר הנחה אותי, כמנהגי בקודש, לשחרר. יתקשר מחר – סבבה. לא יתקשר – סאלמאת כל טוב! לא מכריחה אף אחד.
בראשון בערב קיבלתי ממנו שיחת טלפון שהתנהלה כך:

"מה העניינים מותק? איך עבר היום?"

"הכל סבבה. מה שלומך אתה?"

"מעולה. בדרך הביתה מהעבודה. אז מה, אנחנו נפגשים היום?"

"בכיף. למה לא"

"טוב, תראי…אני אגיע הביתה ונראה. אני נורא רוצה לראות אותך, אבל אני לא בטוח אם היום כבר יצא לי"

(WTF?!)

"תגיד, אריק, מה נסגר? במשך ארבעה ימים חפרת לי במוח חפירות ארכיאולוגיות בלתי פוסקות. כמו שאני רואה את זה, העניין מאד פשוט: רוצה? יופי. לא רוצה? לגיטימי. אבל למה לחפור בשם האלוהים? חטפת רגליים קרות? סבבה. שחרר. אתה יודע, לא בכוח"

"לא. מה פתאום, רגליים קרות, ממש! תראי…אני חשבתי קצת, אני לא יודע, אני רוצה, אבל…אולי מחר…"

"טוב  יקירי, הבנתי אותך. אני, מיציתי. בוא נסגור את העניין? שיהיה לך אחלה ערב"

"סבבה, אמממ, טוב…אבל אנחנו עוד נשתמע. כן?"

"זהו, שלא. שיהיה לך המשך ערב נעים"

מאז אותה שיחה הזויה, טרח האדון לסמס בכל פעם שעבר "במקרה" באזור שלי והתקשר עוד פעמיים. בשתיהן, בעיקר כדי לבלבל לי את המוח.
עכשיו-עזבו את זה שכל הסאגה המטרחנת הזו הורידה לי ממנו פלאים. לא נולדתי אתמול, אני בהחלט מבינה שאפשר להתחמם ולהתקרר באותה המידה, וגם לי זה קרה. אבל למה לחפור כל כך הרבה בעניין? ויותר מזה, איך לעזאזל אפשר בנשימה אחת להגיד דבר והיפוכו?! דחיל רבאק, עד כדי כך אתה מסוכסך עם עצמך?!

דני-דין במשימה מסוכנת אל מעבר קווי האויב

כשבוע מאוחר יותר, נתקלתי אקראית בראיון עם לינוי בר-גפן לעיתון נשים כלשהו. עברתי עליו ברפרוף אבל אז נפלו עיניי על משהו שהיא אמרה, שהביא אותי לחשוב שנית על כל הסיטואציה הדני-דינית הזו.
היא נשאלה מה היא נוהגת לעשות כשמישהו לא מוצא חן בעיניה אחרי דייט. התשובה שלה הייתה החלטית – תמיד לומר את האמת. "יש משהו מאד מתנשא ושחצני שאנחנו מצדיקים לעצמנו את ההעלמות בזה שכביכול לא רצינו לפגוע ברגשות הזולת. כאילו כל עולמו יחרב עליו רק כי אנחנו לא רוצים אותו" (לא ציטוט מדוייק, אבל פחות או יותר רוח הדברים).
"אאוריקה!", חשבתי לי באותו הרגע, כמה שהיא צודקת. כמה קל להיות מתחסד ופטרוני כשאנחנו הצד ה"לא מעוניין". חוסר הרצון הזה לפגוע הוא כל כך זחוח, שהרי אנחנו מציאת המציאות והוא זה שצריך להיות אסיר תודה על העובדה שזכה לבלות איתנו ערב אחד מופלא של חסד.
אולי אשתמש בשיטה שלה להבא, ואולי לא – מה שבטוח הוא, ככל שזה נוגע לי אישית, טכניקת ה"זבנג-אין יור-פייס", לא חביבה עלי במיוחד.
אני מעדיפה להישאר בבועת חוסר הוודאות החמימה שלי מאשר לשמוע "תקשיבי, זה לא אני. זו לגמרי את!".
לא תודה. הבנתי את זה כבר לבד, אין צורך לחדד לי את העניין בקול רם.
הפנמתי והתקדמתי.
ואתם, מה העמדה שלכם בעניין – "לנסנס או להתמסמס"?

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email