לא רוצה גברים שמאויימים ממני!

אני אימפולסיבית, אני אגרסיבית, אני משדרת סקס. ככה אני מגיל צעיר, והגבר הבא שלי יצטרך להתמודד עם זה. לא משתנה בשביל אף אחד!

"את אישה קשה!", הוא זורק לי  "…את לא מוכנה להקשיב ותמיד בטוחה שאת יודעת הכל. תסתמי פעם אחת ותקשיבי לי!!!".

אני מסתכלת אל איציק, מאמן הכושר שלי, במבט רצחני תוך כדי ריצה. הוא מכיר אותי כבר עשר שנים ועדיין מצליח לעצבן אותי בהבל פה מרושע.

"לך תזדיין!" אני עונה לו בעצבים

"רדי ל20- שכיבות סמיכה. לא פלא שאת מתגרשת!"

בשנייה הדם עולה לי לראש, הדופק פועם ברקות והעיניים מתמלאות בדמעות של כעס ועלבון. ממישהו שאני לא מכירה, משפט כזה היה עובר לי בקלות מעל לראש, אבל ממנו לקבל כזה דבר זה סטירת לחי, במיוחד אחרי שהוא יודע כמה חרא אכלתי.

"אתה יודע מה?" אני נובחת, "עזוב אותי, השיחה שלנו הסתיימה". אני פונה לשים את הכפפות, אבל המניאק בשלו.

"את לא תסתמי לי את הפה. את לא מוכנה להקשיב וחושבת שמבחינתך העניין סגור. את תקשיבי למה שיש לי לומר לך, גם אם זה לא ימצא חן בעיניך"

אני שותקת ונעמדת מולו בפוזיציית הגנה.

"אני רוצה שתעני לי עכשיו…" (הוא לא יודע לוותר, הנודניק)

"לא בזין שלי!!! או שאנחנו עובדים, או שאני הולכת", הכעס פועם לי בראש כמו פטיש וכל מה שאני רוצה זה רק לפרוק אותו

"עבדי!" הוא פוקד ביובש

הנקודות שאסור ללחוץ עליהן

אבל הטרמוסטט שלי הגיע לנקודת האל-חזור.
מסוגלת לפרק מישהו מרוב עצבים ואיציק יודע בדיוק על איזה נקודות ללחוץ אצלי, בכל פעם מחדש. אני משגרת ימנית קדמית וחוטפת אגרוף נגדי לאזור הסרעפת. הכאב מחזיר ביתר שאת את תחושת הכעס הבלתי נשלט ואני מנסה לפקס אותו לעבודה נטו.

והוא ממשיך, "מתי תביני שאת לא יכולה כל פעם לסובב את הגב כשלא בא לך לשמוע יותר. זה לא עובד ככה…"
אני שותקת, מיוזעת, מנסה לנצל את דקת המנוחה הנוכחית שלי – שואפת אוויר בחוזקה דרך האף ומנסה בכוח לעצור את הדמעות שוב.
אנחנו חוזרים להתאמן והמצב הפעם מידרדר לכדי התקף זעם מטורף שלי, ככל שהמכות מכאיבות לי יותר. איציק מכשיל אותי באחת מהבעיטות ואני מוצאת את עצמי על המזרון לפותה מתחת לכובד משקלו כשיד ימין שלו לופתת אותי באחיזת חנק. נראה קטן ולא מזיק אבל חזק חושילינג המניאק.

"קדימה, לעבוד!" הוא ממשיך, בלי רחמים. הכל מחשיך לי מול העיניים והוא לא מוותר

"איך אתה רוצה שאדע להשתחרר מבריחים אם לא עבדנו על זה מעולם?" אני צועקת אליו.

"עזבי הכל, תעבדי אינסטינקטיבית", אני מורידה את הראש למזרון כדי לשחרר את הלחץ מהצוואר וביד ימין הפנויה ממרפקת אותו אחורה, על עיוור.

בום!!!

"אחחח…ס'אמק! יפההההההההההה!!!", הוא שואג עלי ומרפה לשנייה, כדי למשש את השפה הפצועה שלו

אני לא מספיקה לנוח והוא מרתק אותי שוב, הפעם ללא יכולת לזוז. בין לבין, אני חוטפת אגרופים בכל הגוף. אני שואגת כשהדמעות מציפות לי שוב את העיניים בזעם

"שלוש מכות על המזרון אם את רוצה שאפסיק", הוא מגביר את הלחץ על הראש שלי

"לא רוצה!!!" אני צועקת, "לך קיבינימט!" הלחץ של הברך שלו גובר והלחי שלי מוצמדת למזרון בשיא הכוח. עכשיו אני בוכה, לגמרי. בן-אלף, אני אקרע לו את הצורה!!!

"נכנעת? שלוש מכות!"

ואז אני נשברת

אין לי אוויר יותר והדמעות מערפלות לי את הראייה. אני דופקת על המזרון בעצבים ואז קמה ומסתובבת באולם מוכת תבוסה כמו נמר בכלוב. הדמעות זולגות בלי שליטה, ואני קורסת על המזרון ובוכה בלי בושה-על הנישואים המחורבנים שלי שהתחרבשו, על עצמי שלא ידעתי לבחור, על האקס שגילה את פרצופו האמיתי, על הילדה שלי, על אימא שלי שגססה מולי כשהייתי בהריון, על אבא שלי שנשאר לבד ועל כל העולם המסריח והמטונף הזה. הכל מתנקז לתוך הבכי המטורף הזה. ויחד איתו הכעס הזה, שלא עובר לעולם: אף אחד לא יראה אותי בוכה ככה, אף אחד…חוץ מאיציק.
אני קמה אחרי דקה, מנגבת את הדמעות בגב היד וממשיכה לעבוד. איציק לוקח שלוק של מים בנון-שלנט  ואומר לי בשקט:

"לא יעזור בית דין. את עובדת הכי טוב ומפוקס כשאת כועסת. לעבוד!"

אל תהיי אגרסיבית כל כך, זה לא נשי. גברים לא אוהבים נשים וולגריות!

את המשפט הזה אבא שלי חזר ואמר לי, בכל כך הרבה אופנים כשהייתי צעירה שהוא נצרב לי היטב בתודעה. הייתי בסה"כ ילדה טיפוסית של אבא עד גיל15  לערך. בעקבות טראומה משפחתית שטלטלה את כולנו ושינתה את החיים שלנו לעד, התוודעתי לתכונת אופי חדשה שלי אותה לא הכרתי עד אז -הכעס. כעס אמורפי, שדמה לחיית פרא קדמונית מרובת ראשים, כזו שמעולם לא שחררו אותה אל מחוץ לכלוב מפאת התוצאות ההרסניות. והכעס הזה תסס והבשיל לזעם בוגר ומלא ארס של ילדה שהתפכחה מוקדם מדי, בלי ששאלו אותה.
אבא שלי מעולם לא השכיל להבין מה קרה לה, לילדה שלו. למגינת ליבו ולנגד עיניו צמחה לה מין ילדה חדשה ואחרת: נחרצת, דעתנית, מוחצנת, עם לשון משתלחת. משהו שהיה כל כך הפוך מכל תבנית של "נשיות" שנתפסה בעיניו. משהו שהיה כל כך הפוך מאימא שלי.

"את אימפולסיבית וכוחנית ואת מושכת אליך אש. את חייבת להפסיק עם זה.." היה ממשיך ואומר לי גם בתור נערה בוגרת יותר. אבל אני סירבתי להיכנס לתוך המסגרת שהוא התווה לי.

לא רציתי להתאים את עצמי לשום רובריקה רק כי ככה ציפו ממני, הרגשתי חנוקה. רציתי לברוח, בעטתי, התמרדתי, עשיתי הכל בדרך שלי- ואכלתי על זה הרבה מאד חרא, המון. הפחדתי בחורים שרציתי כי הם לא ידעו איך לאכול אותי. מעולם לא ידעתי להיות פרח קיר מתוק וחינני. בהתחלה אמנם ניסיתי נואשות לשחק את המשחק, אבל לאט לאט גיליתי שלא משנה מה אלבש, איזה צבע שיער יהיה לי, מה אגיד ובאיזה טון – המסר הזה יעבור החוצה בכל מקרה, בין השורות, ללא מילים, אפילו בתמונות.

את משדרת סקס

משפט נוסף שנאמר לי המון פעמים בחיים. בצעירותי הייתי נעלבת נורא, הרגשתי שזה בעוכריי; חיפשתי מה בדיוק בהופעה שלי משדר את זה גם כשלבשתי בגדים "מהוגנים". אולי אמרתי משהו לא במקום, אולי חייכתי ברגע הלא מתאים, אולי שידרתי זמינות בעייתית, אבל לשווא.
עם השנים השכלתי לרתום את זה לתועלתי. למדתי לשלוט בזה, שדרגתי את הפלרטוט לכדי אומנות, הימרתי על הקלף המנצח שלי, ובד"כ השגתי את מי שרציתי.
אז גם גיליתי שיש מספיק גברים בחוץ שמתים על זה. שאוהבים נשים אסרטיביות, שיודעות מה הן רוצות ולא מתביישות לבקש ולדעת לקחת, כמו גם לקבל. הפנמתי את זה שגבר שלא יודע ולא רוצה להתמודד עם מישהי כמוני, מלכתחילה לא אמור להיות איתי, וטוב שכך.
לא כולם חייבים לאהוב אותי, וזה בסדר, אני אשרוד את זה.
החלטתי שאני, עם ההלקאה העצמית בנושא, סיימתי. סיימתי עם ההתנצלויות, עם הניסיון ליישר קו כל הזמן כדי לשאת חן, סיימתי עם ההתקפלויות ועם הוויתורים על העצמיות שלי. לא מתכוונת לרקוד יותר לפי החליל של אף אחד. מיציתי.

לא רוצה גבר שמאוים ממני

גבר שמאוים ממני, שלא מסוגל לתת לי קונטרה, להכיל אותי ולפרגן לי להיות מי שאני, הוא לא הגבר הנכון עבורי. אני זקוקה למישהו שיהיה מספיק בטוח בעצמו ולא ירגיש מסורס, רק כי אני אמביציוזית ולא מפחדת לומר את מה שעל לבי. רק עם אחד כזה אני אסכים, אולי, להיפתח קצת ולתת לו להציץ פנימה -למקומות השחורים ההם, איפה שבאמת כואב.
הטוקבקים על הכתבה האחרונה החזירו אותי לשם. קראתי אותם משועשעת ונזכרתי בתקופת ההתבגרות שלי, בה הייתי נתקלת בתגובות הללו פנים מול פנים, על בסיס יומיומי. נזכרתי בעלבון, בכאב, ובכעס. שוב בכעס. אבל מאז עברו כל כך הרבה שנים, שנים שבהן התחשלתי ולמדתי לקבל את התגובות הללו. הן חלק ממני ותמיד יהיו. ואני, כפי שאמרתי, לא מתכוונת יותר להתנצל בפני אף אחד על מי שאני ועל דעותיי. אני לא מתכוונת יותר לבלשט אף אחד בעטיפות מחויכות רק כדי לזכות באהדה מטופשת לדמות פיקטיבית שהיא לא אני.
What you see is what you get. Straight in your face
לא טוב לכם, קפצו לי, או דפדפו הלאה.
זה מה יש, תתמודדו!

"אז מה בדיוק את מחפשת?" שואל אותי הדביל התור

איזה מין תשובה אפשר לענות לשאלה מטומטמת כל כך, אני חושבת ביני לביני- "את נמו", אני עונה.
אין לי מושג מה אני מחפשת כרגע. למה תמיד צריך להגדיר הכל?
הרי הרגע הצהרת באוזניי שאתה לא בעניין של משהו רציני, אז מה באמת אכפת לך מה אני "מחפשת".
כדי שנהיה מסונכרנים? כדי שתרגיש טוב עם עצמך? לא ברור לי…
ואיך לעזאזל אתה קורא לעצמך "קליל וזורם" אם ברבע השעה האחרונה עשית לי תחקיר "יחסינו לאן" טרחני ומייגע, עוד לפני שהספקתי להחליף איתך שתי מילים. רק אני רואה את  האוקסימורון הקטן הזה על חשבונך?

"אני לא יודעת מה אני מחפשת. מה שכן, זה בוודאות לא אותך", אני עונה לו

"עזוב, שכח מזה"

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email