להיות מיל"פית זו מחמאה?

זה באמת מחמיא להיות מחוזרת על ידי בחורים בני 27-28, אבל לא באמת פרקטי כשאת נושקת ל-40, גרושה+1. אפילו הוללת לשעבר כמוני יודעת שמהרפתקה כזו, שומדבר טוב לא ייצא

"צ'מעי, את נראית ממש-ממש טוב לגילך. כל הכבוד לך!"

אני פוערת זוג עיניים נדהמות אל מול הבחורצ'יק המחוייך. לו רק היה לו מושג כמה אידיוט הוא יצא עכשיו, החיוך היה נמחק לו מהר מאד מהפנים.
ניסה להחמיא ויצא לו עקום. איך שלא נהפוך את זה, זה לא מסוג ה"מחמאות" שנשים רוצות לשמוע.

"אתה מודע לזה שכשאני חגגתי בת מצווה אתה עדיין לא היית בתכנון?" אני עונה לו במבט כעוס

"אז מה. גיל זה רק מספר, לא אמרו לך?" עונה לי החוכמולוג את התשובה הכי עתיקה וטחונה

"לא. 'גיל זה רק מספר' זה המשפט שבחורים כמוך משננים כי הם חושבים שיעזור להם להכניס נשים בגילי למיטה. יש מישהי שאשכרה קונה את זה?" אני מנסה להבין את הלוגיקה מאחורי הנביבות

"אבל את מילפ"ית! זו מחמאה. למה ככה?" סותם הטמבל את הגולל על כל סיכוי אפשרי שאי פעם היה לו איתי. אני נאנחת בייאוש. מה כבר ביקשתי, קצת מקוריות?

ה"כוסית" של תחילת המאה ה-21

אם "כוסית" היה הביטוי החדשני של שנות התשעים, הרי שה"מיל"פית" (למתקשים לשונית Mother I'd Like to Fuck) הוא זה של תחילת המאה העשרים ואחת. ציינתי פה כבר מספר פעמים שאינני פמיניסטית גדולה, אבל באופן אובייקטיבי ובמאמר מוסגר, הסלנג הלשוני הזה שם את הנשים במקום משפיל.
נחשק – אולי' סקסי – ייתכן, אבל הבוטום-ליין הוא אחד – אנחנו, רובנו ככולנו, נתפסות בעיני המון גברים כ"כוס מהלך". וכן, אולי אני קצת טעונה, כי בחודשים האחרונים שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים בהקשר שלי' עד כי הוא היה לי לזרא.

"בת כמה את?! את בטוחה? 40?! ואת אמא??? וואו, את נראית הרבה פחות! איזה מיל"פית!" מסתבר שהחזות המאוד צעירה שלי עומדת בדיסוננס קיצוני לעצם היותי אימא.
נכון. אני לא מיתממת לשנייה. זה מאוד-מאוד-מאוד(!) מחמיא להיות מחוזרת על ידי בחורים בני 27-28. באמת.
מחמיא, אבל לא פרקטי במיוחד.
זה אולי נחמד ומגניב כהרפתקה בשלהי שנות הרווקות ההוללות, כשאת משוחררת ממחויבויות. אבל כשאת גרושה+, שום  דבר טוב לא יכול לצאת מזה (וכשאני אומרת טוב, אני לא מתכוונת לזיון. כאלה יש בשפע).
אפילו אני, "שודדת עריסות" ידועה לשמצה (כינוי שדבק בי כבר בשנות העשרים שלי), נאלצתי לשים לעצמי גבול אדום תחתון מבחינת גיל המינימום, כי הרגשתי שיש פעמים בהן זה גובל בעברה על החוק המוסרי, שלא לדבר על בזבוז הזמן והאנרגיה.
להתעסק עם גברבר צעיר זה מתכון בטוח לכאבי לב ובלבלות, וזה מבלי שנכנסנו לעובי הקורה בנושא חוסר המידתיות בין נשים לגברים בסיטואציה.

מי אוהב אותך מיסיס רובינסון?

אשה גרושה עם ילדים שיוצאת עם גבר רווק הצעיר ממנה בכעשור, לנצח תיתפס כסוג של מיסיז רובינסון פתאטית הנאחזת לשווא בנעוריה, והוא – כאחד שחייב לסמן "וי" על אופציית ה"עשיתי מיל"פית" בפנקס השחור והקטן של ה"דברים שכל גבר חייב לעשות לפני גיל 30".
גבר בגילי ובאותו הסטטוס ממשיך להתנהל כרגיל. מעבר ליתרון ספקטרום הגילאים הנרחב שעדיין פתוח בפניו (כי בחברה החשוכה והעתיקה שלנו זה "מקובל",  "לגיטימי" ואפילו נחשב), הוא בד"כ גם אינו משמש כמשמורן העיקרי על ילדיו (במיוחד לא בגיל הרך) ולכן הוא חופשי כציפור דרור.
זה הפך למחזה כמעט נפוץ לראות גברים כאלה מסתובבים עם בנות זוג רווקות וצעירות מהן בליוויית הילדים מהסיבוב הראשון. אבל דוגרי, אם עוצרים לרגע לחשוב, בכמה מקרים הפוכים מאלה יצא לכם לחזות? (אין אפס – לנשים טולרנטיות מובנית ויכולת הכלה גדולות יותר כשזה נוגע לקבלה ולגידול ילדים שאינם ביולוגית שלהן. ואולי זה פשוט כך כי ככה חינכו אותן).
אז כן, אם את זקוקה לבוסט מטורף לאגו המנמנם, מאהב עול-ימים יכול להיות התשובה עבורך. כמה ימים או שבועות של שכרון חושים, בהם יעמידו אותך על כן ויסתכלו בך מלמטה בעיניים נוצצות ומעריצות. אין עליך. את הכי-הכי. סופר-מאמא-פצצת-על-שנונה-אך-כלבתית בדיוק במידה הנכונה.
רק קחי בחשבון משהו מהותי. כשסערת האטרף תשכך קצת והמציאות תחלחל אל תוך הפנטזיה, תביני פתאום שעם כמה שזה נחמד מדי פעם להיות מושא הערצה, זה גם מעייף. שלא לדבר על לא שוויוני וחסר עתיד. לא יודעת לגבי נשים אחרות, אבל  אני זקוקה לקונטרה של גבר אמתי במערכת יחסית בין זוגית. כזו שמאזנת אותי מדי פעם ומחזירה את הפרופורציות לחיים, ונדירים הם הבחורים שבגילאים צעירים מסוגלים לתת את זה באופן טבעי.

מלכוד 22 של המיל"פית הטיפוסית

אז לפני שאת נכנסת להרפתקה כזו, כדאי שתעשי תיאום ציפיות מראש, כי בהיותך מיל"פית, לא תקבלי את זה. וכך אנחנו מגיעים למעשה אל לב לבו של ה-פרדוקס, "מלכוד 22" של המיל"פית הטיפוסית, אם תרצו.
על כפות המאזניים עומדות בפניה שתי אופציות של סוגי גברים:
מחד, גברברים צעירים שאינם בשלים לקשר בעליל, המריירים אחריה נמרצות ומוכנים לעשות המון כדי שרק תואיל בטובה להתייחס אליהם.
מאידך, גברים בשלים, מבוגרים יותר ולמודי ניסיון (לטוב ולרע), המצהירים על עצמם כפנויים רגשית, אבל רובם המכריע מתחיל לפתח סימני "דודיות" מדאיגה, חיצונית ואף מנטלית. כל זמן שהיא חפצה רק להשתעשע, הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה כשהיא מתחילה לחפש משהו עם קצת יותר בשר לנעוץ בו את שיניה לאורך זמן.
אני מוצאת את עצמי מתמודדת מול הפרדוקס הזה על בסיס יומיומי. לא תמיד אני יודעת איך לאכול את התגובות המופתעות. האם גם בנושא הזה אני סוג של עוף מוזר?
האם הקומבו הזה של נפש וחזות צעירה בגוף קצת פחות צעיר הוא בעוכריי?
ובכלל, מה קדם למה בתסביך הפיטר-פן הזה – הבלבול האישי שלי שמשליך על הסביבה או הסביבה המבולבלת שיצרה את הבלבול הפרטי שלי?
מבולבלים?
גם אני!

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE
(פורסם לראשונה ב-23.3.2011)

 

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email