למי קראת נואשת?!

הייתי כנראה תמימה כשקיוויתי שכל הסיפור של "היא בטח נואשת, בואו נגאל אותה מבדידותה" הוא נחלת העבר. לא פיללתי שזה ישוב לרדוף אותי גם אחרי הגירושים ויחזור בצורה של שידוכי-רחמים מזעזעים

לפני כמה ימים קיבלתי באינבוקס הודעה ממכרה ותיקה, שלפני כעשור וקצת עוד חרשנו יחדיו את סצנת הדייטים התל אביבית. מאז שתינו התחתנו, אני הספקתי גם להתגרש והקשר ניתק לשנים לא מעטות ונוצר מחדש בעזרת עגל הזהב של צוקי, הפייסבוק.

"יש לי מישהו להכיר לך" מיסררה לי כאמור בחגיגיות "הנה, זה הפרופיל שלו – תציצי ואם את בעניין תעדכני אותי. הוא כבר ראה והתלהב" המשיכה
מכיוון שהכרנו זו את זו היטב בעבר וסמכתי על טעמה, ומכיוון שלמדתי בשנה האחרונה לשמור על ראש פתוח בנושא מבלי לערב את האגו, נכנסתי להציץ.
מתמונת הפרופיל ניבט אליי בחור לא אטרקטיבי ועגמומי. מבט שעל פרצופו הייתה מרוחה ארשת "נטל כל העולם על כתפי השמנמנות" (לא בדיוק מאסטר בשיווק עצמי, אפעס). המשכתי לחטט לו בקיר ובשאר התמונות והגעתי לציון הסופי של "עובר כיתה, אבל לא בבית ספרי".
כדי שלא לפגוע בה, או בו, מיסררתי לה בחזרה הודעה לקונית ש"תודה, אבל לא תודה. לא הטעם שלי".

"אז מה כן הטעם שלך?" שאלה אותי בחזרה ותפסה אותי לא מוכנה

הרמתי גבה מופתעת ביני לביני (אמממ, כל מה שהוא לא, אולי?), בזמנו בילינו יחדיו לא מעט והיא הכירה היטב את הטעם שלי בגברים. אין לי ספק שלפני עשור היא לא הייתה חושבת להכיר לי אותו. אז מה יום מיומיים? האמנם הייתי אמורה ברבות השנים להפוך את חברבורותיי ואת עורי?
כמה תמימה הייתי לקוות שעניין ה"אוי כמה שהיא ודאי נואשת, הבה נגאל אותה מבדידותה", הוא נחלת העבר ושייך בבלעדיות רק למחזיקות סטטוס ה"רווקה" בתעודת הזהות. לא פיללתי שזה ישוב לרדוף אותי גם לאחר גירושיי.

הוא רווק- את רווקה, אתם מתאימים

כך הטיס אותי הנסיון הכושל לשידוך בחזרה במנהרת הזמן לשלהי שנות השלושים שלי, אל התווית ה"זהירות, נואשת לפניך!" שכל רווקה ישראלית ממוצעת מכירה:
את מגיעה בעוונותיך לגיל ה"זה" שבו כולם כבר מתחילים להרים גבה על כך שאין לך עדיין זוגיות, ואוטומטית "מדד הנואשות" שלך בשוק נוסק מהר יותר ממניות נאסד"ק פוסט בחירות אובאמה לנשיאות.
פת-אום, כל מיני חברים מרוחקים (לא מהמילייה הקרוב בהכרח, שכן את אלה היית חונקת על המקום), נתקפים פרץ טוב לב שדכני ומחליטים לחבר בינך לבין איזה שהוא מכר נשכח שלהם, רווק אף הוא, אך ורק על סמך המכנה המשותף הנמוך ביותר:
הוא רווק + את רווקה = בינגו!
איטס אה מאץ' מייד אין הבן (אז מה אם מעבר לכך אין ביניכם שום דבר משותף. זה לא ש"מצבך" מאפשר לך להתקטנן על זוטות כעת).
וכך, את מוצאת את עצמך עומדת בסיטואציה מביכה כשלהב החרב המתהפכת מאיים על פדחתך המזהרת בבדידותה:
ראשית, את חשה מחוייבת לאסירות תודה כלפיי המשדכים שרוצים לגאול אותך מחבלי עריריותך ושנית, כשמושא השידוך מעליב (מה שקורה לעתים קרובות מדי), את בהכרח הופכת לכפוית טובה ומתנשאת אם רק תעזי לסרב ("תנסי, מה אכפת לך? הוא בחור זהב! אז מה אם הוא חזר לגור אצל אימא שלו לפני שנה. זו סיבה לפסול?").
אז נכון. זה באמת מקסים בעיניי, הרצון הכן הזה של אנשים לזווג לי זיווג כדי שחלילה לא אשאר לנצח בבדידותי. מאידך, קצת חומר רקע עליי ועל העדפותיי היו יכולים להיות מועילים. ואולי בכלל אני גרידית יתר על המידה וצריכה לקבל במלמולי הודיה נרגשים כל עצם שנזרקת לעברי?
סחורה פגומה ומשומשת שכמותי…

מוכנה להתפשר אבל לא על החיים שלי

האמנם מגיעים גיל וסטטוס מסוימים בהם עלינו לוותר באופן גורף על בחירותינו והעדפותינו בכדי שלא להישאר לבד?
ומה מניע אנשים ממרומי זוגיותם לשחק אותה שדכנים לייט במין אובססיביות נויירוטית: יצר אלטרואיזם טהור, המיקום המובטח בגן העדן או שסתם חזקת ה"צרת רבים חצי נחמה" והכמיהה לשותפי גורל?
תמהתני.
כמישהי שחוותה שבע שנות נישואין, המינוח "התפשרות" אינו זר לי. ברור לי שזה סוג של כורח המציאות ששזור כחוט השני בכל מערכת יחסים נורמלית. אבל למה לעזאזל מרבית האנשים יוצאים מנקודת מבט (מתנשאת ומקוממת, יש לומר) שבחורה ללא בן זוג, רווקה או על אחת כמה וכמה גרושה, רחמנא ליצלן, תעשה כמעט הכל כדי לחוות זוגיות, אפילו במחיר ויתור על הדברים החשובים לה בבן הזוג הפוטנציאלי?

"התגרשת? איזה צירוף מקרים. גם קווזימודו פה בדיוק יצא מקשר. מחפש בת זוג חדשה. הוא מסודר ויש לו עבודה קבועה במגדל הפעמונים. תנסי, מה יכול להיות. את אמנם שמורה במצב מצויין, אבל עדיין, יד-שנייה ואפילו לא מרופא"

למה ומדוע פתאום הרצונות והמאוויים שלי, כמו גם תכונות שהייתי רוצה לראות בבן הזוג העתידי שלי (במיוחד אלו שהתחדדו להפליא אחרי הניסיון הכושל), נתפסים כמשהו אליטיסטי ומופרך? זהו, אין לי יותר סיי לגבי בן הזוג הפוטנציאלי שלי? מהיום והלאה אשב לי בדד, בפינה, בחושך ואפלבל בעיני באסירות תודה אל עבר העוברים ושבים?
ואולי באמת משהגעתי לגיל ארבעים, שומה עליי למזער את הציפיות שלי – לקחת את רשימת המכולת התכונתית ולהעיף ממנה כמה נקודות שהפכו לפחות עקרוניות עם השנים?
אבל איך מחליטים מה עקרוני?

מצאתי מה אני רוצה

הישועה לא איחרה להגיע:

"…גדול!" ענתה לי ללא כחל ושרק אחת מחברותיי הטובות כשדיסקסתי אתה את העניין.

"זה מה שאני אומרת כששואלים אותי מה אני מחפשת בבחור"

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE
(נכתב לראשונה ב-3.11.2011)

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email