מה גברים באמת מחפשים?

הסתכלתם פעם על חבורת גברים ביחד? יש משהו בהלך הרוח הגברי, הסחבקי, המשוחרר והפשטני לכאורה, שקוסם לי לעתים. החופש הטוטאלי הזה לעשות ככל העולה על רוחך, כמו לדבר בקול רם, לקלל, לגרבץ, לתקוע גרפסים, לתת כאפות ועדיין להיות "מגה קול" הם חידה גדולה בעיני.

אולי משום שמילדות נמשכתי תמיד אל קו התפר הדק שבין שני העולמות. התעניינתי בנושאים מאד נשיים במהותם – מחד, אבל פיתחתי כמה תכונות אופי קצת גבוליות במגדריותן – מאידך.
תכונות הפתיחות שלי, הנגישות, "קלות הדעת" כלפי חוץ בתוספת התבלון האגרסיבי משהו של הדעתנות, חוסר הרצון לקבל מרות, הבעיטה במוסכמות חברתיות מופלצות וההתרסה המוחצנת הפכו אותי לעוף מוזר וקצת קשה ללעיסה, שלא לדבר על עיכול. וכן, אני יודעת, כבר חפרתי לכם בעניין.
לפעמים אני נוהגת לדמיין לעצמי איזה מין גבר הייתי יכולה להיות. מה היה המקצוע שלי, איך הייתי מתנהלת, אבל יותר מהכול – איזה בנות זוג הייתי בוחרת לי וגם עם מי לעולם לא הייתי יוצא.

מי רוצה להיות "נערת קדס"?

לפני שבועיים יצאתי עם ידיד וחברים לבר תל אביבי עתיר אלכוהול ועשן. נפגשנו בחוץ עם עוד זוג חברים שלו, בחור כבן 30 וחברתו בת ה22-. הוא, עובד הייטק רציני למראה. היא, ילדונת קלולסית בת 22 שהתבלטה בזכות שני נתונים פרונטליים מאד-מאד מרשימים.
שני אלה, הגובה התמיר שלה והמגפיים עם השריכה האחורית שהגיעו עד לאמצע הירך היו ארבעה דברים שקשה היה להתעלם מהם כשעמדה לידינו.
בתוך הבר יצא לי להתקשקש קלות עם שניהם. אני מודה שהדיבור המתפנק שלה, הצחקוקים המטופשים ופעירת העיניים התכופה והדרמתית היו שובי לב להפליא, והיא התגלתה כבחורה מתוקה למדי, אם כי לא בדיוק "העפרון המחודד ביותר בקלמר".
הדיסוננס הלכאורתי הזה שבינו לבינה, החזיר אותי לתהות שוב על מה בדיוק גברים מחפשים בבנות הזוג הפוטנציאליות שלהן ומה מניע את הבחירות שלהם. כשדיברתי עם ידיד שלי שגילו קרוב יותר לשלי, שהצהיר אף הוא שנשבה בקסמיה לגמרי, הייתי כבר מבולבלת לחלוטין.
איכשהו זה זרק אותי שנות אור אחורה לתקופת התיכון, בה ישבנו אני וחברות וניסינו לעמוד על סוגי הנשים שגברים מעדיפים לקחת להם לבנות זוג.
כך למעשה נולדה לה תאוריית "נערות הקדס" שפיתחנו ביחד, שעד היום עברה גלגולים וצורות שונות (היא נקראה כך על שם הנעליים הפופולריות של אותה התקופה), אבל במהותה נותרה כפי שהיא – מרבית הגברים מעדיפים להתחתן עם סוג מאד מסוים של נשים ולבגוד בהן עם נשים מסוג אחר לגמרי. למה? הפתרונים לפרויד, הוגה "קומפלקס המדונה והזונה".
"נערת קדס" הייתה כאמור שם קוד לכל אותן בחורות נאות למראה מסוג "בת השכן שממול". למרביתן היה שיער ארוך, הן היו משוללות תכשיטים למעט עגילי פנינה ופניהן היו חפות לגמרי מאיפור. הלבוש היומיומי שלהן כלל ג'ינס, טישרט לבנה ונעלי קדס (מכאן השם). הן דיברו בנועם, היו תלמידות טובות ורצו נורא ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה או כל מקצוע אחר הקשור לחינוך.
זו הייתה ההכללה שלנו לנערות מהסוג הנחשק ביותר בבורסת בנות הזוג למטרות חתונה. הן היו המלכות הבלתי מעורערות של הזן ה"חתין" (כן. פעם חתונה היתה פסגת המאוויים).
במשך שנים ניסינו חברותיי ואני לפצח את העניין הזה, אך לשווא. חברי הילדות שלנו מהתיכון חשקו בנו בסתר, אבל התחתנו עם "נערות קדס".
כמובן שהיו כל מיני ארכיטיפים נוספים בתאוריית "נערות הקדס". היה לדוגמה זן "נערות הקאטרפילר" שהוא למעשה וורסיה קצת משוכללת יותר של "נערות הקדס?. הן היו פלפליות יותר באופיין (אם ניתן ממש לקרוא לזה כך) וקולן נשמע קצת יותר. הן נעלו נעלי מטפסי הרים של קאטרפילר, הדריכו בשבט הצופים השכונתי והחזיקו בסקס אפיל יותר פעיל (תרתי משמע) שלווה בשער מתנפנף ובחיוך מצודד.
ולאיזה זן אני השתייכתי תשאלו? אה, שאלה יפה.
אני ומרבית חברותיי דאז השתייכנו לזן נעלי ה"דוק מרטינס" השחורות. אומר הכל, לא?!
היינו צבעוניות יותר בהופעה שלנו, פרועות למדי באופיינו ודעתניות הרבה יותר מדי (גם לדעת המורים וההנהלה) כבר בגיל צעיר. גילינו בדרך הקשה שאנחנו מאד מאיימות על הבנים מהשכבה וזה משהו שליווה אותנו גם בגילאים מאוחרים יותר.
כשהייתי בת כ27- הייתה לי חברה טובה הולנדית, שאתה נהגתי לבלות די הרבה. אני זוכרת שהיו לנו שיחות רבות על עניינים שבינו לבינה. היה לה קשה מאד להתמודד עם המנטליות המאצ'ואיסטית הישראלית לדבריה שלא נתנה לה זכות קיום כאשה עם "ביצים".
"דארלינג" היא אמרה לי ערב אחד בעברית רצוצה במבטא הולנדי, עת היינו ישובות באיזה בר טרנדי של אותה התקופה "את 'סריכה להבין. יזראלי גייז לא אוהבים אותנו ככה, עם פה גדול. אנחנו הבחורות שהם רוצים לזיין, לא להתחתן איתן" רטנה בנימה כעוסה ולגמה עוד שלוק מהבירה שלה "אנחנו מדברות יותר מדי, יש לנו דעה משלנו, אנחנו נראות טוב ואנחנו נהנות מסקס. 'סה מאד מאיים עליהם. הם כולם "גברים-גברים", אבל הם רו'סים אשה קטנה בבית. כזו שתעשה ילדים ושלא תרוויח יותר כסף מהם".
אני זוכרת שבאותו הרגע חשבתי שהיא קצת מגזימה. לא יכול להיות שכל הגברים אוהבים את אותו ה"ביסקוויט" (אדי מרפי, מישהו?).
מיליון אנשים=מיליון טעמים, לא? אבל לאורך השנים התחוור לי שאמנם, כדרך כל ההכללות גם זו אקסיומטית יתר על המידה, אבל איננה מופרכת בעליל.
כמה טוב היה יכול להיות לו הייתי גדלה כבחור. הרי כמעט כל התכונות שהן בעוכריי היום, נחשבות לתכונות מוערכות למדי אצל גבר. לא הייתי צריכה לרקוד על שתי "חתונות" ולבלבל את עצמי ואת בני הזוג הפוטנציאליים שלי שיוצאים איתי.
ובכלל, הטעם ב"גברי" שלי בנשים היה ברור למדי. הייתי רוצה אותן פלפליות, חזקות, אינטליגנטיות, דעתניות ומשפריצות סקס. פרחי קיר חסרי אמביציה זה לא עבורי.
…ואז נכנסה נעלולית הפלא עם העיניים הפעורות לבר בליוויית החבר האינטלקטואל שלה, וניפצה לי במחי סטיית תקן אחת את כל התאוריה עליה עמלתי במשך שנים.
אז מה עכשיו? גם גברים אינטליגנטיים מעדיפים אהבלות חמודות ונוטפות סקס למערכת יחסים ארוכה ועמוקה?
זהו. בלבלתם אותי סופית!
כמה פשוט וקל היה להיות גבר…
לעזאזל!

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי  – ONLIFE

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email