מי משלם בדייט הראשון?

ממרומי גילי, כשרוב הגברים אתם אני יוצאת כבר אינם סטודנטים עניים ומרודים שרעבים ללחם, אני כבר לא מייסרת את עצמי על שאני עושקת אותם למוות

"אני נורא מצטער" ניגש אלינו המלצר בצעד מהוסס "אנחנו פשוט סוגרים את המטבח אז הבאתי לכם את החשבון…". מסכן, משמרת ראשונה שלו והוא נבוך עד עמקי נשמתו.
אני מלכסנת אליו מבט הלום אלכוהול תוך כדי לגימה ארוכה מהדקירי קוקוס-שוקולד ועונה בחיוך "זה בסדר, אנחנו מסודרים".
אני מספיקה להציץ בחטף לחשבון, מושיטה יד אל התיק, פותחת אותו ועיני חושכות – הארנק איננו. כנראה ששכחתי אותו בבית כשהעברתי דברים מתיק לתיק (כן. גם לי יש 10,000 תיקים, שמתאימים לנעליים, שמתאימות לאקססוריז, שמתאימים להלבשה התחתונה. אשה טיפוסית למדי בנושא הזה. שוט מי).
"פאק!", אני ממלמלת לעצמי. רק זה חסר לי, דייט ראשון ואני, באופן כה מביך ו"נוח" למראה, שכחתי את הארנק. איזו פאדיחה. מה אני עושה?

"מה קרה?", שואל אותי כחול העיניים כשהוא מבחין במצוקתי

"אמממ, לא נעים לי לומר.." בא לי לקבור את עצמי מתחת לבלטות, ולא בגלל שסכום החשבון הוא עצום. כולה שתינו כמה דרינקים, זה פשוט נראה רע ומניפולטיבי, ואני לא נוהגת לשחק משחקים כאלה.
זהו. אין מה לעשות. האמת היא האופציה היחידה שעומדת בפני כרגע, על אף שהיא נשמעת מצוצה לגמרי – "שמע, נורא לא נעים לי, אבל כנראה שכחתי את הארנק בבית כשהחלפתי תיקים", אני מגמגמת במבוכה
"אה, שטויות" מהסה אותי היפיוף בתנועת יד מבטלת ומשלם ללא אומר ודברים.

אני מזמינה – מי משלם?

סוגיית התשלום בדייטים הראשונים היא אישיו מאד טעון, שיש אנשים שחורצים עליו את גורל המשך הקשר. ריטואל הטנגו העצבני של "עזוב, אני אשלם" כשמגיע החשבון לשולחן מוכר לכולנו.
מניסיוני, אם אפשר היה לחלק את המין הגברי בנושא הזה לכאלה ש"מפרגנים" ולכאלה שלא, הייתי אומרת באופן די נחרץ (בתור אחת שיוצאת עם טווח גילים נרחב למדי, בעוונותי), שבדרך כלל הגיל וה"לארג'יות" הולכים זה ביד זה ביחס ישר.
האסכולות השונות בנושא, של בית הלל המקלה (אמתכם הנרצעת) הגורסת שבכל מקרה חייבים לשלוח יד אל הארנק מתוך כוונה ברורה להתחלק, וזו של בית שמאי המחמירה שגורסת שהגבר תמיד משלם, ואסור אפילו להציע להתחלק, נטחנו כבר עד זרא (לשיטתי, האחרונה מרגישה קצת פרימדונאית. לא עניין של פמיניזם, סתם הפגנת כבוד בסיסית לבחור שאני יוצאת אתו).
מאידך, וממרומי גילי, כשמרבית הגברים אתם אני יוצאת כבר אינם סטודנטים עניים ומרודים שרעבים ללחם ומבוססים פחות או יותר מבחינה כלכלית, זו כבר לא תחושה כזו מייסרת שאני עושקת אותם למוות ומחר יישאר להם במקרר קרטון ריק של חלב כי הם שילמו עליי את הצ'ייסר של אתמול בלילה.
אז נכון שלא אפול במלודרמטיות על חרב ה -"WINE ME AND DINE ME", אבל אשקר אם אומר שאין משהו כייפי ומחמיא עד מאד בלצאת עם מישהו ולתת לו (לשם שינוי) לפנק אותי קצת, לפחות בהתחלה – בשלב הגישושים.
ולמה לשם שינוי? כי כשיוצאים לעולם הגדול מקשר עם בן זוג פנקסן, מתחשבן וקטנוני – כל גבר אחר שמשדר אותות הפוכים בנושא הוא סוג של פלא מהלך על שתיים ואני מוצאת את עצמי מוקסמת מהעובדה המרטיטה שהנה-הנה, אפשר גם אחרת (וזה מבלי להזכיר את הקשר המובהק והברור בין נדיבות חומרית לנדיבות רגשית).

ה"שוגר דדי"- קווים לאופיו

מה שמוביל באופן ישיר למדי למקרה הקיצון של העניין.
ה"שוגר דדי".
על רגל אחת, בעבור מי שלא מכיר את המושג (יש כאלה?): "שוגר דדי" הוא גבר גרוש/פרוד חופשי כציפור דרור, עם חשבון בנק תפוח במיוחד שבאופן סידרתי יוצא/מנהל מערכות יחסים עם בחורות מצודדות עד מאד שגילן פחות ממחצית גילו.
מרבצי הציד הנפוצים ביותר של ה"שוגר דדיז" הם בתי הקפה הפלצניים שמפוזרים בקניוני היוקרה.
נוסחת הציד היא פשוטה בתחכומה – מול כל בית קפה כזה ממוקמות לרוב חנויות נעליים או בגדים שוות, ובחנויות הללו מסתובבות להן בעיקר פרגיות מצחקקות. כל שנותר ללהקת ה"שוגר דדיז" המקומית, בעודם מעשנים את הסיגר האפנתי החביב עליהם הוא לנפנף כבדרך אגב במפתחות ג'יפ ה-BMW החדש, לשלוף מהארנק את ויזת הפלטינום המבהיקה ולצעוק למלצרית בבעלבתיות זחוחה: "לירון, בובה. שימי לי את זה על החשבון!".
קליק.
הדג נלכד ברשת.
אני נהנית להריץ לעצמי בראש תמלילים דמיוניי לשיחתם הראשונה. משהו שבטח הלך ככה:

"יפיופה, נעשה עסק כלכלי את ואני. את תקבלי את כרטיס הוויזה שלי, את הג'יפ החדש ודירה מרוהטת לגור בה, ואני בתמורה, אקבל סקס לוהט בלילות עם פרגית מצודדת ואוכל להשוויץ בך לפני החבר'ה כמו בצעצוע דנדש ושווה במיוחד. יש דיל?".
מבלי להתיימר ולנתח את תסביך אלקטרה שאפשר לדון ברלוונטיות שלו או לא במקרים הללו, נשגב מבינתי מה לעזאזל מביא בחורה צעירה ויפה בדמי ימיה לצאת/להתחתן עם גבר שמבוגר ממנה בעשרות שנים, טחון בכסף אך כעור למדי – שתי תכונות שהולכות יד ביד במקרים הללו (והייתי בשמחה נותנת כמה דוגמאות מהברנז'ה הלכה למעשה, אבל אני מנועה. אני בטוחה שכולם ירדו לסוף דעתי).
האם הכסף מסמא את אותן בחורות עד כדי כך שבעבור בטחון כלכלי (יציב במיוחד, ללא ספק) הן יסכימו לשכב עם כספומט מהלך על שתיים?
ככל שאני הופכת בדבר, זה מחמיא ומשעשע למדי לקבל את כרטיס הפלטינום של "אבא'לה" ולחרוש עליו עד כלות הנשימה בקניון הקרוב. אבל מה לעזאזל קורה בשעות בין-הערביים, כשזמן התשלום מגיע, ליטרלי? האם המטרה החומרית שווה את תשלום האתנן שניתן בעבורה?
כמה זמן אפשר לחיות על חשבון מישהו מבלי להרגיש כמו סוג של סחורה ולשכנע את עצמך שאת אוהבת אותו ואת האישיות הכובשת שלו, שממש במקרה יש לה גם המון-המון כסף בבנק.
וכן-כן, אני כבר שומעת את נביחות מוכי הכלבת על זה ש"לכל אשה אשה יש מחיר" וש"את כולנו אפשר לקנות".
אז חד-משמעית, בולשיט!
יש עדיין נשים בעולם הזה עם עקרונות, שמאמינות בשיתוף, בהדדיות בפינוק ופרגון דו-סיטריים.
לתת למישהו לממן אותך באופן טוטאלי זה הכי ניינטיז!
ומה קרה עם כחול העיניים אתם שואלים?
קיבל את מבוקשו.
מה…הוא שילם על זה, מגיע לו…
לא?

לעמוד הפייסבוק של בייב
לינק לטור המקורי – ONLIFE

שתף פוסט זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email